<h1>רבינו חננאל — פסחים</h1>
<h2>דף ג:</h2>
[פסחים ס"ג ע"ב] אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם אינו חייב עד שיהא חמץ לשוחט או לזורק, או לאחד מבני חבורה ועד שיהא החמץ עמו בעזרה. ורבי יוחנן אמר אפילו אין עמו בעזרה חייב. ואמרינן בהאי פליגי, ריש לקיש סבר כיון דכתיב לא תשחט על חמץ, האי על משמע אצלו במקום שחיטה. ור' יוחנן סבר כיון דהוא אצלו ברשותו אפי' במקום רחוק כאלו בידו הוא, ועל קרינא ביה. ואמרינן למה הוצרכו לחלק על זה הרי נחלקין עליו במקום אחר, דתנן במנחות פרק התודה [ע"ח ע"ב] השוחט את התודה בפנים ולחמה בחוץ לחומה לא קדש הלחם, רבי יוחנן אמר חוץ לחומת בית פאגי במקום שאינו יכול לאכלו שם שהוא רחוק מירושלם וכתיב [ויקרא ז'] והקריב על זבח התודה חלות מצות וגו' וחומת בית פאגי רחוק הוא ונמצא זבח בלא לחם כי הוא במקום אחד והלחם במקום אחר, אבל לפנים מחומת בית פאגי שאוכלין שם קדשים קלים שפיר דמי כדגרסינן [להלן צ"א ע"א] בענין החבוש בבית האסורין, אבל אי קאי לפנים מבית פאגי אפשר דמעיילי ליה להתם ואכיל. כן גם זה לחם התודה אם הוא בירושלים שהוא מקום אכילת קדשים קלים קדש הלחם דעל זבח קרינא ביה. וריש לקיש אמר אפי' חוץ לחומת עזרה לא קדש הלחם דבעינן לחם הסמוך לזבח באותו מקום שהוא. ופרקינן אלא רבי יוחנן וריש לקיש הכא בהתראת ספק פליגי. ריש לקיש אמר כשמתרין לשוחט זה לא תשחט על חמץ, שכל השוחט על חמץ לוקה, אם הוא החמץ עמו בעזרה נמצאת התראת ודאי, אבל אם אינו עמו חיישינן שמא נאכל או נשרף, נמצא המתרה מתרה אם לא הושבת אותו חמץ שהיה לך שראינוהו שם בחצרך, אלא אם הוא קיים עכשיו ואתה שוחט הפסח קודם השבתתו, אתה עובר בלאו. נמצאת זו התראת הספק דאיכא למימר דילמא אדם השביתו כבר. הלכך ספק הוא והתראת ספק כי האי גוונא אינה התראה. ור' יוחנן סבר התראה כי האי גונא הויא התראה. ודבר זה מפורש באלו הן הלוקין [ט"ו ע"ב] ובענין השוחט אותו ואת בנו [פ"ב ע"ב] כו'.
<h2>דף יא:</h2>
[פסחים כ"ו ע"א] וסמיך אביי אהא דרבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב ודורש כל היום כולו בצלו של היכל. ודחי רבא שאני התם דהיכל דלתוכו הוא עשוי, ואין קדושה בצלו. רבא אמר מהא דתנן במדות [פ"ד מ"ה] לולין היו פתוחין בעליות קדשי קדשים שבהן היו משלשלין האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים, ש"מ דהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אסור. ודחי אביי מעלה עשו דהא קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. איכא דאמרי רבא הוה מסתייע מזה דהוה דאיק אין בהן משום מעילה הא איסורא איכא, מאי לאו באותם העומדים בפנים דלא אפשר, וכיון דמכווני אסיר. ודחינן לא לאותן העומדים בחוץ דאפשר שלא יעמדו ולפיכך מעילה ליכא איסורא איכא. ואיני דריח אין בו מעילה, והתנינן המפטם את הקטרת להתלמד בה, למוסרה לצבור פטור, להריח בה חייב, המריח פטור אלא שמעל. ושנינן האי דתני ריח אין בו מעילה, לאחר שתעלה תמרתו היא שנוייה, מאי טעמא דהא אתעבידא מצוותה, והא דתני המריח פטור אלא שמעל בדלא איתעבידא מצוותה. איני והרי תרומת הדשן דאתעבידא מצותה ומועלין בה. ושנינן משום דכתיב בתרומת הדשן ושמו אצל המזבח, ובבגדי כהונה נמי אחר שנעשה מצוותן [יש בהם מעילה] כדכתיב והניחם שם, לאו משום דטעונין גניזה הוא, וכיון שטעונין גניזה בקדושתן קיימי ומועלין בהן, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין מהן ואליבא דר' דוסא דאמר מאי והניחם שם לאו דטעונין גניזה, הוא מפיק בגדי כהונה ומעייל עגלה ערופה דכתיב וערפו שם את העגלה בנחל. ולמאן דאמר מלמדין מיעט רחמנא (בבגדי כהונה) [בתרומת הדשן] ושמו אצל המזבח, כלומר זה טעון גניזה ולא זולתו, ובעגלה ערופה כתיב וערפו שם את העגלה, העגלה הערופה שם תהא העגלה ולא זולתה, הני אין מידי אחרינא לא.
<h2>דף יג.</h2>
[פסחים נ"ו ע"ב] מתירין גואזיות של הקדש פירוש הן נצרים הפרים משרשי אילנות והן קשקושי אילנות וענפיהן. והיו אנשי יריחו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא הקורות, מפני שהיו בעלי בתים נוטלין אותן בזרוע קורות הקדישו גדולין לא הקדישו, והיו מתירין הגזיאות, ומיחו בידם חכמים ואמרו, נהי דמעילה בגידולין ליכא איסורא מיהא איכא, רבנן לטעמיהו דפליגי עליה דר' יוסי במעילה (פ"ד) [י"ג ע"א], ואמרי הקדיש אילן ואח"כ נשא פירות, שדה ואח"כ נתמלאת עשבים, מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן.
<h2>דף יז:</h2>
[פסחים כ"ד ע"א] והאי בקדש מבעי ליה לכדתניא, בקדש באש תשרף לימד על חטאת כו' ונדחה. ואתינן לפרושי מהא דאמר ר' יונתן, ואם יותר מבשר המלואים וגו', נדחו דבריו. ותרצה אביי לעולם מקרא קמא, והוא וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד, וא"כ נימא קרא בקדש באש תשרף ונשתוק, לא תאכל למה לי, אם אינו ענין לגופיה דנפקא ליה מדר' אלעזר דאמר לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו, תנהו ענין לשאר איסורין שבתורה. ודחינן תוב, ואימא ליחודי ליה לאו לגופיה, דאי מדר' אלעזר הוה ליה לאו שבכללות כדפירש כל שבקדש כלל כל פסולין שבקדש, ולאו שבכללות אין לוקין עליו. אלא א"ר פפא מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל שאין ת"ל באש תשרף כו'. עד וכי מזהירין מן הדין. ודחינן הקישא הוא, כלומר התורה הקישה הַקדש למעשר, שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וגו', וכל נדריך אשר תדר אלו הקדשים.
